שוב ושוב אנחנו חוששים חרדים ומודאגים, נתונים ללחץ שאינו פוסק ולמחשבות שליליות.
לעיתים מתלוות לכל אלו תחושות של מחנק, רעד, הזעה, לחץ בחזה וסחרחורת.
 

למה החרדה והלחץ חוזרים כל הזמן?.

​

חרדה והשימוש שלנו בה, גם אם באופן לא רצוני, הם מעין  מעגל שבו אנו שבויים, ונכנסים אליו שוב ושוב. עד אשר לא נבין את מעגל ה"קסמים" הזה, יהיה קשה לנו להשתחרר ממנו.

​

איך חרדה מתחילה ואיך היא מסתיימת? הכל מתחיל ונגמר במחשבות "קטסטרופליות" שאנחנו חושבים.
מחשבה "קטסטרופלית" לדוגמא: "אם אדבר מול קהל יצחקו עלי".

ברגע שאנחנו חושבים מחשבה לא פרופורציונלית או קטסטרופלית, לרוב מופעל אצלנו האזור במוח שאחראי לשדר לנו שיש סכנה (אזור זה במוח נמצא בחלק שנקרא 'אמיגדלה').

 

כאשר המוח שלנו חושב שיש סכנה (למרות שבפועל אין כלל), הוא משחרר אדרנלין וקורטיזול, שהם הורמוני הסטרס, על מנת להכין אותנו לאפשרויות תגובה - בריחה/הימנעות, קיפאון או תקיפה/התמודדות.

כתגובה להורמוני הסטרס מופיעים אצלינו סימפטומים גופניים ומחושים פיזיולוגיים, שמלווים את החרדה.
אלו יכולים להיות דפיקות לב, הזעה, רעד, הסמקה, תחושת חנק, סחרחורת, בחילה ועוד.

 

לאורך זמן, לאחר שאנחנו חווים שוב ושוב את אותם סימפטומים גופניים של חרדה,
אנחנו מתחילים לפתח פחד משני. כלומר פחד מהופעת אותם סימפטומים, פחד מהאפשרות שנחווה אותם ברגע מסויים, כי אלו אכן תחושות לא נעימות כלל!

ואז, על מנת שלא לחוות את אותן תחושות, אנחנו נמנעים או בורחים מסיטואציות שעלולות לעורר אותן.

כך, מחשבה אחת (בדוגמא שלנו - שיצחקו עלינו אם נדבר מול קהל), גורמת לנו להימע ממצבים חברתיים
או להימנע מלבטא את עצמנו במקומות שיש בהם הרבה אנשים.

​

העניין הוא, שלאורך זמן, ההימנעות הזו רק משמרת את אותה מחשבה קטסטרופלית.
כשאנחנו דוחים את הקץ, לא מתמודדים ולא מטפלים בזה, המוח שלנו כבר ממש משוכנע
שהפעולה של דיבור מול קהל (בדוגמא שלנו) אינה אפשרית והיא נראית מפחידה יותר ויותר. 

​

​​