אם הזדהיתם עם תחושת הצורך להיכנס ולבדוק את מה שקורה שוב ושוב ברשתות החברתיות - אתם לא לבד.

תחושת ההתמכרות המקושרת להימצאות ברשתות אלו היא נפוצה ומוכרת.

​

אבל למה זה קורה?
 

נתחיל מהצורך הבסיסי שלנו לקבלה חברתית אל מול הפחד מדחייה. מדובר בפחד שמקורו באבות אבותינו.
בימי הציידים - לקטים, דחייה ונידוי חברתי נתפסו כגזר דין מוות:

משמעותו של הנידוי החברתי היה אובדן ההגנה של מחסה מפני חיות טורפות,

או אף היעדר שיתוף מזון כפי שהיה נהוג במבנים חברתיים קדומים.

כיום, אם נחווה דחייה חברתית, אמנם לא יוטל עלינו גזר דין מוות,

אך הזיכרון המפחיד של הציידים - לקטים של אבותינו עדיין נשמר במוחנו. 

הוא תמיד שם, לעיתים במודע ופעמים בתת מודע. וכך, דחייה חברתית לרוב תיתפס עבורנו כמפחידה וכמאיימת.

​

אז מה קרה לנו עם השנים והתפתחות המין האנושי?

אם לפני שנים רבות חיינו בקהילות, אט אט, הפכו הרשתות החברתיות של היום,

פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, טיקטוק, וואטסאפ וכדומה, להיות הקהילות החברתיות של האדם,

ובאמצעותם אנחנו מרגישים שייכות. 

פעמים רבות אנחנו שואבים מהן את האישור והקבלה החברתית אותה אנחנו מחפשים -

בדמות לייקים, תגובות, התכתבויות, מספר עוקבים ועוד.

​

כשאנחנו מקבלים הודעה, לייק או עוקב חדש,

מופעלים אצלנו האזורים במוח האחראים על הנאה מאינטראקציה אנושית - חיובית.

מדובר בחיזוק חיובי, וכיאה לכזה, נרצה לחוות אותו שוב ושוב על מנת להרגיש את ההנאה הזו כמה שאפשר.

מי שפיתח את האתרים הללו היה בהחלט מודע לכך, ולכן גם תכנן את ההגברה של תחושת ההנאה בעת קבלת ההתראה. 
ההתראה מעוצבת חזותית ומלווה בצלילים ספציפיים, על מנת שנרצה לחזור אליהם.
הצורך שלנו, החובר לעיצוב המתוכנן של האתר, גורם לחזרה תמידית כזאת,

ואז, בקלות ומבלי לשים לב, אנחנו נקלעים למצב של התמכרות.

​

בשעה שאנחנו משוטטים ברחבי הרשת, יחד עם רגעי ההנאה,

עולים בנו לא פעם, רגשות של בדידות, קנאה, ריקנות ועצב.
ברשתות החברתיות נוצר מצב של "אשליה תמידית".

זהו עולם שבו לאחרים "הכול מסתדר", הם תמיד "מצליחים" וכך נדמה לנו

שרק אצלנו כלום לא מסתדר, או שאנחנו בכלל "לא יוצלחים".

במצב שבו אנחנו עסוקים בהשוואה מתמדת לאחרים,

מוטרדים מדי יום מההתקדמות שלנו ביחס לאחרים,

אנחנו נותרים בסופו של דבר עם תחושות של תסכול וקינאה..

​

בנוסף, אם אנחנו במקרה מעלים תמונה או פוסט שאינו זוכה "לאהדה" במידה זו או אחרת,

זה מייד מחזיר אותנו לאותה תחושת דחייה חברתית שחווה האדם הקדמון בחברת הציידים - לקטים.

​

האמת היא, שאנחנו לא ממש יודעים עד כמה הדברים "באמת מסתדרים" לאחרים -

כאשר הרשתות החברתיות משקפות רק "פריים" ספציפי ולא את כל מכלול החיים עצמם, לטוב ולרע.

ברוב המקרים אנחנו לא רואים חברים שמעלים תמונות של עצב, דיכאון וכעס.

ועוד אמת אחת היא - שאנחנו ממש לא לבד בתחושות האלה.

כולנו חווים תחושות דומות, גם אלו שנתפסים לנו כמאוד "פופלאריים" או "מוצלחים" ברשתות.
 

 

אז מה אפשר לעשות?

​

שני דברים שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו הם "פסק זמן" ו"ניתוב אנרגיה":

ב"פסק זמן" נחליט שמידי פעם "ניקח חופש" ונקבע לעצמנו שיהיה זמן במהלך היום או השבוע

שבו אנחנו לא נכנסים לרשתות החברתיות.

כדי שנוכל לעמוד בהחלטה שלנו, נמלא את הזמן הזה של ה"חופש" מהרשתות החברתיות בתכנים של זמן איכות:

נעשה דברים שפשוט עושים לנו טוב וממלאים אותנו או שננצל את הזמן הזה למטלות שטרם הספקנו.

​

"ניתוב אנרגיה" זה התמרת רגשות למעשים.
אם נצליח לזהות את הרגש או את המחשבה או את הצורך שעולים בנו - רגע לפני שאנחנו נכנסים לרשתות החברתיות -

נוכל לעשות מעשה עם הרגשות שעולים בנו.
לדוגמא, אם נצליח לזהות את הצורך באינטראקציה וקשר חברתי רגע לפני שניקח את הסמרטפון ביד,

נוכל לנתב את האנרגיה על ידי ניסיון לייצר מפגש אמיתי, שאין לו תחליף.

זה יכול להיות אפילו שיחת טלפון או – עדיף – מפגש פנים אל פנים.

​

מפתיע לגלות כמה הקרובים אלינו זקוקים לכך באותה המידה,

וכמה האזורים האחראים על תחושות ההנאה במוח מופעלים ביעילות גבוהה יותר מאשר בעת גלישה ברשתות החברתיות.

 

 

***

​

במידה ואתם מרגישים שהרשתות החברתיות משפיעות על מצב הרוח שלכם לרעה,

או שאתם חווים קושי לפתח קשרים חברתיים משמעותיים מחוץ לרשת,

מומלץ לפנות לעזרה מקצועית ולקבל כלים להתמודדות על ידי מטפל מקצועי.

​

​

​

​